כואב אבל פחות: התמכרות ומזעור נזקים בתקופת הקורונה

[supsystic-social-sharing id='4']

הדר פלד

גם לאופטימיים שבינינו ברור כי התקופה הנוכחית מביאה עימה אתגרים לא פשוטים המחייבים גמישות והסתגלות למצבים לא שגרתיים.

משבר הקורונה הביא לקיצון את חוויית אי-הודאות ואובדן השליטה. הצורך להשיב לעצמנו את השליטה והוודאות הוא טבעי, בריא ומובן. יחד עם זאת, הצבת יעדים או כללים נוקשים עלולים להוליד תסכול ומתח אשר יוסיפו להתמודדות המורכבת.

נראה כי כעת יותר מתמיד, אנו מוזמנים לבחון מה ואיך בכוחנו לשנות ומה נותר מחוץ לשליטתנו. חקירה כזו הנערכת במהלך ימים לא שגרתיים זקוקה לעין חומלת ולא שיפוטית. היא דורשת הצבת יעדים ריאליים וגמישים וקבלת המצב הרגשי בו אנו נמצאים, באופן כזה שיסייע לנו לקבל החלטות מושכלות ואיזון מחודש. בכך נצליח אולי להפחית את הפגיעה העתידית, ובמקביל נגדיל את הסיכוי לחזרה טובה לשגרה.

אנו נדרשים להיות חכמים ולא צודקים

אם ניקח כדוגמה את נושא המסכים: ברור שמשך זמן המסך של ילדינו ושלנו גדל באפן ניכר. גם בימים כתיקונם המאבק והניסיון לשלוט על השימוש במסכים נוכח, בוודאי שבימי קורונה המאבק עלול להחריף. כיצד בכל זאת אנחנו מפחיתים את הנזקים שאולי עלולים להיות משימוש רב במסכים?

תחילה עלינו לעבור משליטה לתקשורת, ולהגדיר מהו הנזק ממנו אנו חוששים: האם משך זמן השימוש, או אולי התוכן אותו צורכים? אולי בכלל הנזק הוא המאבק עצמו והאווירה הלא נעימה שהוא מביא עימו? עלינו להחליט מתוך אותה התבוננות גמישה וחומלת האם מגמישים את השעות שבשגרה התרנו, האם ננסה לשלוט יותר על התוכן ולאו דווקא על משך זמן השימוש במסך, או אולי, בימים אלו כשכל המשפחה מבלה ימים ארוכים יחד בבית, מזעור הנזק הוא לשמור על אוירה טובה בין בני הבית ולבחור לא להפוך את השימוש במסכים לחזית נוספת. התשובה היא לא חד-משמעית, והיא דורשת התבוננות המשלבת גמישות, כנות ובחירה בדרך הטובה ביותר עבור כל אחד.

כשרבים מצליחים בזכות המסכים לשמור על עבודה, קשרים חברתיים, לימודים ואפילו ספורט, אנו עשויים לגלות שהמסכים עצמם אינם בהכרח גורמים נזק.

התמכרות ותפיסת מזעור הנזקים

תפיסת מזעור הנזקים היא גישה מעשית ופרגמטית, שמכירה בכך שאין פתרון יחיד המתאים לכל אדם ולא קיימת אמת מידה אחידה ל"הצלחה" או "כישלון". היא מציעה גישה של הפחתת הנזק, גם אם לא ניתן להפסיק את הבעיה באופן מוחלט. לדוגמא, חגורת בטיחות ברכב אינה מונעת תאונות, אך בהחלט מצמצמת את הנזק שעלול להיגרם מהתאונה.

מיטב המוחות עומלים על פיתוח חיסון לקורונה על-מנת למגר את המחלה, אך עד אז נראה כי העולם כולו עסוק בצמצום הנזקים הבריאותיים הכלכליים והחברתיים.

במלים אחרות – גם אם אין אפשרות מיידית לפתרון הבעיה, המטרה היא לייצר תנועה בכיוון הנכון.

הבידוד, הריחוק, היעדר השגרה והיעדר גירויים חיצוניים גורמים למצוקה רבה עבור אלו הסובלים מהתמכרות. אדם הסובל מהתמכרות, בין אם הוא מצליח בשגרה להימנע משימוש או בין אם מתמודד עם התמכרות פעילה, מוצא עצמו בסיכון להחרפת מצבו או במצב של גמילה לא מתוכננת ואולי אף לא רצויה.

חשוב לבדוק מהם הנזקים וההשלכות השליליות הקשורות בצריכה של חומרים ממכרים או בהתמכרויות התנהגותיות, ובהתאם לנזקים שהגדיר האדם עצמו, לחשוב כיצד ניתן לצמצם אותם ולהקטין את הסבל הנגרם מההתמכרות. לדוגמה, יש לבחון האם בתקופה הזו קריאה להימנעות טוטאלית תביא את התוצאה הרצויה, או עלולה להחמיר את ההשלכות. אולי נכון יהיה לבחור בהפחתה בלבד.

אולי נגלה כי ההשלכות השליליות שנרצה לצמצם הם חשיפת הילדים לשימוש של אחד מהוריהם או שניהם, וצמצום הנזקים יוקדש לכיוון זה וידרוש הגבלת השימוש לידם.

אם הנזק של השימוש עלול להיות חרדה גבוהה – כדאי לפעול לאיתור ערוצים ליצירת משמעות, וגילוי דרכים אחרות לנחמה והרגעת מתחים ולא פנייה לשימוש אוטומטי.

במידה ושימוש מוקדם בבוקר לא מאפשר לאדם לתפקד במחיצת משפחתו וגורם תסכול וקונפליקט, ייתכן ודחיית זמן השימוש מאוחר ככל האפשר יהווה פתרון. אולי כדאי להחליט יחד על דפוס שימוש מוסכם, או אולי בכלל נכון יותר שבני המשפחה ינסו לגלות סבלנות וסובלנות מבלי לפעול מיד לשינוי הדפוס.
נקיטה בגישה של מזעור נזקים תאפשר לאדם פתרונות המותאמים למצבו האישי, וככל הנראה תעניק מרחב להתמודדות יעילה יותר. היא יכולה לתת את התקווה שבצידה השני של תקופה זו, נגלה שההתמודדות עימה הפכה אותנו לקצת יותר חזקים, קצת יותר חכמים – ועל אף הריחוק החברתי והבידוד, קצת יותר אוהבים וקרובים.

ברוכים הבאים