מכורים ונגמלים: האנשים שהסגר מסכן במיוחד

לפני כמה ימים צפינו עם הבת המתבגרת בסרט "הזאב מוול סטריט" (עכשיו, כשנמנעות ממנה
התרגשויות בסיסיות של גיל ההתבגרות, אנחנו מנסים להציע תחליפים). בפתיחת הסרט, המספר על
עלייתו ונפילתו של סוכן מניות שאותו מגלם ליאונרדו דיקפריו, אומר הגיבור לצופים: "אני אוהב סמים.
בכל יום אני לוקח כמות סמים שהיתה יכולה למסטל את לונג איילנד רבתי. אני לוקח קואלודס
[מתאקואלון, תרופת הרגעה מרפת שרירים] לכאבי הגב שלי, אני לוקח קסנקס [תרופה לטיפול
בהפרעות שינה וחרדות] כדי להישאר ממוקד, אמביאן לשינה, מריחואנה כדי להיות בצ'יל, קוקאין כדי
להתעורר ומורפיום כי זה מגניב".
הפואנטה של המונולוג הזה היא שהסם המועדף על הגיבור הוא כסף, אבל כשצפיתי בסצנה הזו
שאלתי את עצמי כמה הבדל כבר יש ביני לבינו. נכון שאני לא משתמשת בקואלודס, קסנקס, אמביאן
או מורפיום, ובטח לא ברמה הזו. ובכל זאת, גם אני לוקחת משהו בשנייה שמתחיל לכאוב לי, ומשהו
אחר כדי להישאר ממוקדת, משהו נוסף כדי להתעורר ומשהו רביעי כי זה פשוט מגניב. בימים האלה
אני מחליקה את הפינות של המצב באמצעות חומרים כימיים, שחלקם מגיעים מקופסת תרופות
וחלקם מבקבוק של קוניאק, ולא כולם נצרכים בדיוק לפי ההתוויות, או תוך התחשבות באזהרות.
כדי להבין עד כמה המדרון שבו אני נמצאת חלקלק, ביקשתי מאחד המומחים הגדולים בעניין, פרופ'
שאולי לב-רן, מייסד-שותף של המרכז הישראלי להתמכרויות ויו"ר החברה הישראלית לטיפול
בהתמכרויות, לעזור לי להבין כיצד המשבר הנוכחי משפיע על משתמשים, מכורים ונגמלים בישראל.
ההנחה הראשונה שלי היתה שעבור רבים גמילה מבוססת על סביבה תומכת, כמו במפגשי 12
הצעדים. הקשר עם הסביבה והחיבור לאחרים מנוגדים לבידוד הגובר שאליו מגיעים אנשים
כשההתמכרות שלהם פעילה. על רקע זה, אחת השאלות הראשונות היא אם יש חשש שהצורך להיות
בהסגר יקשה על נגמלים לשמור על "ניקיון" ויחמיר את ההתמכרות של מי שעדיין מכורים.
"בהחלט יש חשש כזה", אומר פרופ' לב-רן, "הדברים שתורמים לחרדה ומתח אצל כולנו, ובהם היעדר
מערכת תמיכה זמינה, בדידות ושעמום או ריקנות, קשים שבעתיים אצל אלו שסובלים מהתמכרות.
הניסיון לטיפול עצמי בחרדה, במתח ובדיכאון הנלווים מייצר מעגל אכזרי של רגשות קשים ותוצאות
הרסניות".

עם זאת, הוא מוסיף קורטוב של נחמה: "מרגש לראות זמינות של טיפולים, כולל קבוצות אונליין.
קבוצות 12 הצעדים, אלכוהוליסטים אנונימיים, מכורים אנונימיים ואחרות עברו בחלקן כבר למפגשים
ואצלנו במרכז הישראלי להתמכרויות הטיפולים הקבוצתיים ממשיכים באופן מקוון. חשוב ,Zoom- ב
ואפשר להמשיך טיפולים גם בתקופה זו".

האם יש יתרונות לריחוק החברתי עבור אנשים שהשימוש שלהם בחומרים הוא חברתי?

"ההיגיון הפשוט אומר שכן, אבל בדידות אינה מיטיבה עם אף אחד, ודאי שלא לאורך זמן ושלא
מבחירה. ככל שההתמודדות הזו קשה וארוכה יותר, כך גדל הסיכוי ששימוש שהיה בהקשר חברתי
ימלא צורך אחר, ויהפוך להרגל אישי ובודד יותר.
"השאלה הזו מעלה סוגיה חשובה שצריך להציף והיא הבעיה של רבבות שעוברים גמילה כפויה
מכורח הנסיבות. המשמעות היא סבל עצום בלי כלים להתמודדות עמו, ולפעמים אפילו סכנה פיזית.
הגופים המטפלים מחפשים דרכים להנגיש טיפולים שיסייעו בגמילה הזו ושאפשר יהיה להעניק
המלצות בסיסיות לסיוע מרחוק. בזכות האמצעים הטכנולוגיים, היום גם לא חייבים להתנתק ממערכת
התמיכה והחברים. נכון, זה לא בדיוק אותו הדבר, אבל טוב מאוד שזה קיים".
בהתמכרויות חמורות יותר, בייחוד לחומרים מסוימים ובצורות נטילה מסוימות כמו הזרקה, נוצרת
קבוצת סיכון בולטת להידבקות בקורונה ובמחלות קשות אחרות. יחד עם זאת, רוב האנשים שסובלים
מהתמכרות הם חלק מהאוכלוסייה הכללית, אומר פרופ' לב-רן.

איך הסגר יכול להשפיע על אנשים בקהילה שההתמכרות שלהם קלה, כאלה שפשוט שותים יותר
מדי או מעשנים יותר מדי מריחואנה?

"לפעמים דווקא לאנשים האלה הכי קשה להתמודד עם המשבר. עד שהשגרה השתנתה לחלוטין הם
ניהלו את ההתמכרות לצד עבודה, ילדים או כל עניין אחר שבו עסקו בקביעות. פתאום הם מצאו את
עצמם סגורים בבית מבוקר עד ערב, בלי שגרה אבל עם חרדה מפני העתיד והרבה אלכוהול זמין,
גראס או פורנו שמספקים הרגעה זמנית.
"במקום לפתח כלים להתמודדות נוצרת תלות הולכת וגוברת, מפני שבכל מפגש עם הקושי המוח
מכוון את היד אוטומטית לחומר או להתנהגות. לכן חשוב כל כך שאנשים כאלו ייצרו לעצמם סדר יום
וקשר מקוון אך קבוע עם אחרים. לפעמים זו ההתמודדות הראשונה עם ההתנהגות הזו, פתאום
מבינים שמשהו לא עובד כמו שצריך, וכדאי לנסות לקבוע מטרות לתקופות מדודות שבהן יש שליטה
על ההתנהגות".
לב-רן מסביר שתפקידם של בני משפחה ובני זוג בהתמודדות עם התמכרות של אחד מבני המשפחה
מורכב, מכיוון שהוא תלוי בקשרים המרובים והמורכבים ובדינמיקות האינסופיות שבתוך כל זוג או
משפחה. "שיתוף ופתיחות מאפשרים לבני המשפחה לתמוך ולהבין את הטריגרים להתנהגויות
מסוימות אצל האדם שסובל מהתמכרויות, ולקבוע נורמות בבית לתקופה הזו", הוא אומר ומזכיר שגם
בתקופה זו אפשר לפנות לעזרה ואף להתחיל טיפול באופן מקוון.

איך מתמודדים מכורים עם מחסור בחומרים שאליהם הם מכורים ומה ההשלכות של הפתרונות
האלה?

"קשה להם והם סובלים מאוד. קיימים פתרונות עבורם, אך הם עדיין לא מספיק זמינים ולא ידועים
לציבור. למשל, אפשר לפנות לרופא המשפחה ולקבל תמיכה תרופתית לכמה ימים של גמילה כדי
לישון טוב יותר ולסבול פחות כאבים פיזיים, ואפשר גם לקבל ייעוץ מקוון. יש גם גמילות שעלולות
להיות מסוכנות כמו במקרה של אלכוהול ותרופות הרגעה. הפסקה פתאומית לאחר תקופה ממושכת
של צריכה, בייחוד בכמויות גבוהות, דורשת השגחה רפואית.
"פעמים רבות התמכרות קיימת מוחלפת בחדשה, כך שהפסקת צריכה של חומר א' לעתים מביא
לעלייה בצריכה של חומר ב': 'אם אני לא יכול להשיג קנביס אולי אשתה קצת יותר אלכוהול, גם אם

אני לא מת על זה, כי זה מה שזמין לי כרגע'. אותו הדבר קורה בהתנהגויות ממכרות, כמו פורנוגרפיה
והימורים. לכן חשוב לשים לב לא רק מה עוזבים מבחינת חומר או התנהגות אלא גם למה עוברים".
פרופ' לב-רן מסביר שהמדינה רחוקה מלדעת כיצד להתמודד עם המכורים שנשמטים כעת
מהמערכת. "אבל יש עוד מדינות רבות בעולם שנאבקות בבעיה, ובמקומות רבים אוכלוסיית האנשים
שסובלים מהתמכרות אינה בראש סדרי העדיפויות המערכתיים", הוא מוסיף.
בישראל נעשות פעולות לטובת תמיכה במכורים אבל זו היערכות מורכבת: "משרד הבריאות מאפשר
לפדות מרשמים לתרופות שמשמשות לטיפול בהתמכרות לאופיאטים לתקופות ארוכות יותר מהרגיל
על מנת לצמצם את מספר היציאות מהבית, וזה צעד מבורך. אבל ייעוץ עבור גמילות פתאומיות,
התערבות במשבר וסיוע לבני משפחה אינם זמינים מספיק.
תהיתי מה יקרה לאנשים שחווים את העלייה בשימוש, אם הם יחזרו לנורמה או שיגלו שהפתרון
לבעיית הסטרס יצר בעיה חדשה וקשה יותר. פרופ' לב-רן מזהיר שבסופו של המשבר הנוכחי תירשם
עלייה בהתמכרויות שונות ובשימוש לרעה בתרופות מרשם, כפי שכבר מכירים מתקופות של דחק.
הוא מדגיש שחשוב לשים לב במיוחד לילדים ולצעירים שנזרקים משגרה קבועה אל חיים כאוטיים
יותר, עם ריבוי שעות מסך וזמינות לפורנוגרפיה, להימורים מקוונים ולחומרים ממכרים. לדבריו,
ההשלכות ארוכות הטווח עלולות להיות הרסניות והורים רבים זקוקים להדרכה כדי להתמודד איתן
לפני ההידרדרות.
"בנוגע לשאלה מה יהיה לאחר מכן, אני יכול לספר שחיילי ארצות הברית שפיתחו התמכרות להרואין
במלחמת וייטנאם שבו לארצות הברית ורובם הפסיקו להשתמש בחומר והחלימו ללא התערבות
כלשהי. משנה מקום, משנה הרגל", הוא פותח בנימה מרגיעה, אבל אז מסייג: "כאן לא בדיוק נשנה
מקום, אלא נשנה תקופה וזמן. טריגרים רבים יישארו, ועם פתיחת שערי הבית והמדינה תיתכן גם
מסיבת שחרור רבתית, שבה במקום מיתון בצריכה של חומרים והתנהגויות נראה עלייה.
"הנבואה ניתנה לשוטים, לכן חשוב יותר להעלות מודעות לסיכונים שקיימים בתקופה הזו, ובפיתוח
הרגלים התמכרותיים שלא בהכרח ייעלמו בסיומה. ככל שהתקופה תימשך, כך נצטרך להיערך להצפה
של בעיות בצד השני. וככל שננגיש הסברה וטיפול בתקופה הזו, נקטין את הנזקים בהווה ובעתיד".

ברוכים הבאים