הקלות הבלתי נסבלת של...נטפליקס
בין שימוש להתמכרות בימי קורונה

הדר פלד

ג'ימי פאלון מנחה –"The Tonight Show"  פתח את אחת התכניות בפניה לנטפליקס – "תודה לכם נטפליקס על הספירה לאחור בין סיום פרק לתחילתו של הבא, למעשה אתם אומרים לנו- "אנחנו יודעים שאתם הולכים להמשיך ולצפות, אבל היינו רוצים שתיקחו את הרגע הזה, על- מנת שתכירו בכך שאנחנו שולטים בכם".

האם באמת איבדנו את השליטה מול נטפליקס, יוטיוב ודומותיהן? מה קורה לגבולות הפנימיים שלנו דווקא בימים בהם הגבולות החיצוניים משורטטים בדיוק רב כ"כ? שני מטר בין האחד לשני, מאה מטר בסביבת הבית, ואפילו לחום הגוף יש את הגבול המגדיר מהי הטמפרטורה "הנכונה והמותרת".

ימים אלו של בידוד, ריחוק, היעדר השגרה והיעדר גירויים חיצוניים, מהווים גורמי סיכון להתפתחותם של דפוסים התנהגותיים לא מאוזנים, ואף עלולים להביא להתפתחותן של התמכרויות  התנהגותיות.

השימוש הפופוליסטי במילים כמו "בינג", " מכור" או "התמכרות", יכול לבלבל. חשוב שנדע כאנשי מקצוע להתבונן על הרצף ולהבחין בין שימוש, שימוש לרעה ובין שימוש לרעה שהופך להתמכרות.

מרביתנו התרגלנו לחשוב על התמכרות כקשורה בחומרים, אך בשנים האחרונות עולם הרפואה מכיר בכך שהתמכרויות יכולות להתרחש גם בהקשר של התנהגויות מסוימות.

על פי המחקרים הרפואיים גוברות ההבנה וההכרה כי רב המשותף על השונה, שכן ישנו רקע משותף: ביולוגי, פסיכולוגי וסוציאלי וגורמי סיכון משותפים. ההתמכרויות ההתנהגותיות יכולות ליצור במוח תגובה ביולוגית, כזו שמעוררת את מערכת הגמול במוח, ממש כמו שמייצרים חומרים ממכרים. בין ההתמכרויות ההתנהגותיות יש שהוכרו באופן רשמי, לדוגמא הימורים אשר הוכרה כהתמכרות ב- DSM5, ויש כאלה שממתינות להכרה רשמית, ומול כולן ישנו האתגר בקביעת הגבול. אין הכוונה שכל אחד מאתנו כאיש מקצוע יגדיר "התמכרות" חדשה, אלא שנבחן מה המשותף בין ההתמכרויות הרשמיות לאלו שעדיין לא הוכרו, ונבין מהן ההשלכות הטיפוליות של הבחנה זו.

אם אכן נתמקד בצפיית בינג' בטלוויזיה או בצפייה כזו בסרטוני יוטיוב המאפיינת את הצעירים יותר, עולה השאלה – האם קיימת בעיית התמכרות או האם אלו רק הרגלי צפייה מזיקים? האם הצפייה יצאה מכלל שליטה? האם היא הפכה למזיקה? איך מותחים את הקו הדק שבין הרגל רע להתמכרות?

ע"מ לענות על השאלות שהוזכרו לעיל ולקבל מיפוי של ההרגלים של המטופל, ניעזר בשאלות סריקה (Screening), שמטרתן לבדוק האם המטופל נמצא בהגדרה של שימוש, שימוש לרעה או התמכרות:

האם הסביבה מעירה או מבקרת את האדם בנוגע להרגלי הצפייה שלום?

האם ניסה להפסיק או להגביל את הצפייה ללא הצלחה?

האם קיימת תחושת אשמה בהקשר של הצפייה?

נתמקד בקריטריונים של זמן: נבדוק האם האדם מקדיש זמן רב לצפייה, כולל מחשבות על הצפייה, גם כשעסוק במשהו אחר?

נבחן שינויים בתפקודים פסיכולוגיים-חברתיים: ביטויים של קוצר רוח וסבלנות, אי-שקט ומוטיבציה ירודה לעסוק ולהביע עניין בעיסוקים אחרים. האדם אינו חווה סיפוק והנאה מלאים מעיסוקים אחרים פרט לצפייה במסך. מבחינת דפוסי התקשורת שלו נראה חוסר חשק לפתח שיח, מענה לקוני על שאלות ואף התנהלות מתחמקת של הסתרת מידע.

נבדוק האם יש פגיעה בשינה ומצב רוח: האדם נקלע למעין פסיביות כללית, עייפות ותשישות גם אם לא עשה הרבה, נמצא במחסור באנרגיה ובחוסר נחת מתמיד, לעיתים גם בעת הצפייה, ומצד שני הוא חווה מצוקה כאשר לא מתאפשרת גישה לטלוויזיה.

ולבסוף נבדוק האם יש עלייה בסבילות: האם עם הזמן יש צורך להגביר את המינונים של ההתנהגות כדי לחוות את אותה תחושה? למשל, האדם צריך לצפות עוד ועוד בטלוויזיה, על מנת להשיג את תחושת ההנאה או האסקפיזם שחווה בעבר.

מה נוכל לעשות? נכון, קל יותר היה פשוט להוציא מהבית את הטלוויזיה, לנתק את נטפליקס ולחסום את יוטיוב, פייסבוק ואינסטגרם, אך חשוב  לזכור כי בתקופה זו הטלוויזיה והצפייה במסכים אחרים, היא מקור רב לנחמה ולתעסוקה כמעט בכל בית. כמטפלים אנו נדרשים לחמלה וחוסר שיפוטיות תמיד ובימים אלו בפרט, על כן נוכל למקד את מאמצינו בסיוע לאדם במציאת פתרונות נוספים ולא רק בהינזרות מוחלטת:

ניתן להחליט מראש כמה זמן יוקדש לצפייה או בכמה פרקים נצפה

להחליט על שעת שינה

לבחור את התוכן שמאפשר שליטה גדולה יותר בזמן המוקדש לצפייה בו

לא לצפות לבד אלא עם בן/בת הזוג

לקיים הפסקה אפילו בת חצי שעה בין פרק לפרק, בין סרטון יוטיוב לשני.

חשוב לעזור לאדם לברר את הצרכים הרגשיים עליהם עונה הצפייה הכפייתית בטלוויזיה ולהגדיר אלטרנטיבות בריאות יותר לסיפוקם. כאשר ההתנהגות, כמו גם החומר, משמשים לוויסות עצמי, להרגעה או לשינוי מצב רוח – זהו האתגר המרכזי, לא רק האתגר ההתנהגותי. צריך לחשוב כיצד לסייע לאדם לפתח מנגנוני ויסות-עצמי והרגעה, ובו בזמן לסייע לו להבין שככל שהוא עוסק בהתנהגות כזו (כמו בינג') כמנגנון הימנעות מהתמודדות עם לחץ, חרדה, ורגשות שליליים אחרים, אזי ההתנהגות הופכת דומה להתמכרויות המוכרות, במנגנון שלה ובצרה שהיא מביאה איתה.

לצד זאת, נוכל לסייע למטופל גם בימים נטולי השגרה שכולנו חווים, ללמוד כלים ומיומנויות שייצרו בכל זאת שגרה מסוימת, מאוזנת ומגוונת עד כמה שאפשר ולדבוק בה, למרות הדחף להיצמד חזרה למסך.

התנועה לכיוון השגת תחושת שליטה מעניקה משמעות ותחושת מסוגלות למטופל, גם אם הוא לא נמנע באופן מוחלט מההתנהגות. תפקידנו כמטפלים בייחוד בזמנים כאלו – לסייע למטופל למנוע מעבר משימוש לשימוש לרעה, ויותר מכך – למנוע את המעבר משימוש לרעה להתמכרות. חשוב שנראה כי יש רווח גדול גם במזעור הנזקים.

טיפול שיסייע בהגברת השליטה העצמית הנתפסת של המטופל, יעניק לו כלים וחוסן נפשי להמשך.

ברוכים הבאים