התפתחות אל "היחדנס": הטיפול הקבוצתי בהתמכרויות

נאור אלרון – עו"ס קליני

רבות דובר במהלך השנים אודות חשיבות הטיפול הקבוצתי בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות. בכתיבתי כאן היום אני יוצא מנקודת הנחה שכולנו מבינים חשיבות זו. אך מדוע בכל זאת גיבוש קבוצה לטיפול בהתמכרויות נתקל לעיתים בקשיים רבים כל כך, זאת בתנאי שההתייחסות לגיוס אנשים הינה וולונטרית ולא מחויבת? מהם המאפיינים אותם חשוב לזכור המייחדים טיפול קבוצתי באנשים הסובלים מהתמכרות?

אציג בפניכם נקודות המהוות מניסיוני מורכבות אותה אני מבקש להציג בדרכים הבאות. סוג של קונסטלציה של אתגרים.

הנקודה הראשונה קשורה לאופי האוכלוסייה בהיבטים של "יחדנס". ביטוי זה משמש אותי כאן כדי לציין את היכולת של האדם לחוות לא רק את ה"אני", אלא גם את ה"אחר".  בהסתמך על מרטין בובר וכתביו אודות מחירה של האינדיבידואציה בחברה, התכנסות האדם אל צרכיו שלו כחלק מחינוך ודרכי חיברות של המאה ה 20 והלאה, ניכר כי החברה והיחיד מאופיינים באופי יותר יחידני. היחיד דואג לעצמו והטיפול בצרכיו בא מנקודת מבט אינדיבידואלית.

למרות שרוב החינוך ניתן לנו כאזרחים באופן הזה, אפשר לראות שחברות, שכונות, תת חברות, מהוות סביבה מאד קרובה לגדילה וחברות. חשוב לציין שסביבה זו אינה מהווה את המענה לחסך הפתולוגי (של היכולת לחוות את האחר באופן השלם) אך היא מעניקה מענה אחר של "יחדנס", ההישרדות האישית שלי תלויה בנוכחות נוספת. עניין זה חשוב משום שאם אנו מבקשים לבנות קבוצות טיפוליות עלינו לקחת זאת בחשבון. מדוע?

בניית קבוצה לאנשים הסובלים מהתמכרות, שגדלו בסביבה בה ניתן מענה מסוים לתחושת ההיעדר המשפחתי ע"י הסביבה, יכולה להיות משימה קלה יותר. פעמים רבות, הנפש, שלא קיבלה מענים בבית, זכתה למענה מהסביבה החברתית המידית מחוץ לבית (גם אם מענים אלה היו קונקרטיים והנפש בהשאלה יכולה הייתה להיזון מהם). לעיתים המענים היו מתוך קבוצת גיל עבריינית, אך לא תמיד. בשני המקרים נוצרה חוויה של "משפחה חלופית". עבור אנשים שחוו חוויה זו, החיבור והכניסה לטיפול קבוצתי יכולים להיות טבעיים ומוכרים יותר, בוודאי אם מתקיימת בסביבה המידית בה גדלו. זאת לעומת קבוצת אוכלוסייה של אנשים שסובלים מהתמכרות, שגדלו במקומות שבהם הסביבה הפריפריאלית לבית לא היוותה חלק מחוויית הגדילה. חשוב לציין כי חלוקה זו אינה בערכים מוחלטים, אלא מתוך ניסיון לצייר ולהבין דינמיקה שחשוב להתייחס אליה כשאנו מבקשים להקים קבוצה. לכך יש השלכות באשר להחלטה, למשל, האם להיעזר בגישה המוטיבציונית (המתייחסת לתחושות החשש והחרדה אותם מביעים מטופלים בעת הצורך לשלבם בטיפול קבוצתי, ומסייעת בגיוסם לקבוצה מתוך מקום אמפטי) או לא.

היבט נוסף ובלתי נפרד, קשור לחוויה הביתית, ליכולת לגדול בסביבה ביתית תומכת המספקת צרכי עצמי ומאפשרת יציאה אל ה"אחר" לאחר שצרכיי האישיים סופקו. בדרך כלל כשאנו מטפלים באנשים הסובלים מהתמכרות, אנו רואים וחשים היעדר בולט בהיבט זה. רעב רגשי כל כך גדול המביא להתכווצות של הנפש והקושי שלה לצאת את המרחב, בין אם האישי פנימי ובוודאי המרחב החיצוני, הקשור אל ה"אחר".

לא פעם חוויתי קושי גדול מצד מטופל המתבקש להיכנס לטיפול קבוצתי. הרצון לקבל מענה בטיפול פרטני, משאלה לאהבה יחידנית שתספק את הרעב הגדול, שמאוימת מהמחשבה שלאהבה זו יהיו עוד שותפים, עצום וגובר על הצורך להיות יחד. תיאורטיקנים מסוימים בעולם האנאליטי (Fairbairn, 1940 במאמר על התפתחות הסכיזואידיות , ובמאמרו אודות תיאוריית יחסי האובייקט של האישיות, 1952) טען לדחף של הנפש הבריאה ליצירת קשר עם האחר. במצבים בהם יש פגיעה ביחסי אובייקט ראשוניים התוצאה תהיה ריחוק, ניתוק רגשי ונסיגה ממעורבות רגשית.

החרדה הלא מודעת המתקיימת תמיד במצב זה היא חרדת הפרידה. רגשות הופכים לתובעניים, או כאלה הטומנים בחובם אכזבה מכאיבה. מרבית המטופלים הסובלים מהתמכרות מאופיינים באופן כזה או אחר של חוויית חסך וטראומה אלה. מה שניתן לחוות פעמים רבות, ובא לביטוי בחשש מטיפול קבוצתי, הוא שכאשר לא היו תנאים להתפתחות בריאה, יצירת קשר עם האחר שלא למטרת הישרדות מידית נחווית כמאיימת ולכן אינה כלל על הפרק.

כמטפלים מנחי קבוצות, אנו צריכים להביט אל מורכבות זו, ולהבינה כחלק מהניסיון לבניית קבוצה טיפולית בקרב אנשים הסובלים מהתמכרות. אין אלה הקשיים הבלעדיים ויש נוספים: הקושי לקבל עצמי כאדם הסובל מהתמכרות, ההתמודדות הראשונית עם תפיסת ההתמכרות והעובדה שמטופלים שונים נמצאים במקומות שונים ברצף שבין הכחשה להכרה וקבלה (מעגל השינוי).

כמו כן, מניסיון בבניית קבוצות במרכז הישראלי להתמכרויות ראינו כי, אנשים הסובלים מהתמכרות מסוימת סבורים שאין להם שיג ושיח עם אנשים הסובלים מהתמכרות אחרת. אמנם פנים שונות לו לסימפטום, אך גם רב המשותף והדומה במנגנונים הנפשיים שהביאו להתפתחות ההתמכרות, לנטייה להעניק לנפש הרעבה מענה סימפטומטי כזה או אחר, כדי להקל על כאב. אל אלה נוסף גם הקושי לחבור יחד מתוך החסמים הפסיכו סוציאליים שתיארתי לעיל.

הדרך לגבש קבוצה אם כן צריכה להיות מורכבת מאלמנטים של הגישה המוטיבציונית, כפי שהוזכר לעיל, או לחילופין, ניתן להציב זאת כדרישה מחויבת מציאות. דרישה טיפולית המאפשרת לאדם, למרות התנגדותו הראשונית, להיכנס אל הקבוצה הטיפולית ולעבור תהליך של לידה מחדש אל תהליכי חיבור וחברות. כל זאת מתוך ההבנה הברורה כי תהליכים קבוצתיים בקרב אנשים הסובלים מהתמכרות, יכולים להביא להתפתחויות אישיות חשובות ומהותיות ולהזין את הטיפול הפרטני.

ברוכים הבאים