יהודית היא אם ל2, היתה אחות סיעודית ושיקומית במקצועה. יום אחד היא הרימה את אחת המטופלות שלה, ובעקבות כך נוצרה אצלה פריצת דיסק. המאורע הזה שהתרחש אי שם ב 2017 הוביל אותה לשנים ארוכות של כאב, תסכול, והמון המון מורפיום.
“לקח זמן עד שהבנתי שאני מכורה בכלל,” מספרת יהודית. “בהתחלה הייתה איזה חצי שנה של כאבים עצומים שבה כל פעם שהכמות הנוכחית הפסיקה לעבוד, הרופאים נתנו עוד, ואני רק רציתי שהכאב ייגמר ולא חשבתי בכלל מה זה עושה לי. הלכתי להמון טיפולים לגב שלא היו טובים מספיק, ולכן לא הרשיתי לעצמי לשקול בכלל לחיות בלי משככי כאבים. למי שלא מכיר- ושלא תכירו- כאבים שנובעים מלחץ על חוט השדרה של העצבים יכולים לשתק חצי גוף כמו שקרה אצלי, והם מקרינים מהצוואר ועד אצבעות הרגליים.”
אז מתי הבנת שאת מתמודדת עם התמכרות?
רק בטיפול הראשון שעשיתי שעבד, הבנתי שאני יכולה להחלים גם בדרך אחרת ושאפשר להתחיל להפרד מהמשככים. אבל לא תיארתי לעצמי כמה זה יהיה קשה. כל מה שמתארים על מכורים לסמים ולאלכוהול נכונים גם למכורים לאופיאטים- כשיש קריז בגמילה זה מאוד מכוער. הרגשתי מטושטשת, לא עצמי, רק חיכיתי לתרופה הבאה. אפילו צעקתי על הילדים שלי, על בעלי ואמא שלי- גם כשלא עשו שום דבר.
בתקופה מסויימת כבר עברתי לגור עם אמא שלי כי זה לא היה פרקטי שאשאר בבית, ולא רציתי שהילדים שלי ייראו אותי ככה.
מה הוביל אותך לעבור תהליך של גמילה?
אני זוכרת רגע אחד שחיתלו אותי באשפוז, והבנתי שהגעתי לשפל המדרגה. זכרתי שאני הייתי עושה את זה וכמה ריחמתי על המטופלים. ידעתי שלא משנה מה אני חייבת לצאת מהמצב הזה. בגלל שהייתי אחות, בניתי לעצמי תכנית שיקומית והתחלתי לעבוד על פיה. ידעתי מה השלבים שאני אמורה לעבור וזה קצת עזר לי לקבל ולהבין את זה, ולפעמים להסתכל מרחוק על מה שקורה.
מה עזר לך לצאת מהמצב שהיית בו?
חד משמעית, אני חושבת שיש 2 גורמים עיקריים: התמיכה המשפחתית ושיעורי האמנות. המשפחה שלי באמת הייתה מאחורי בכל חלק בתהליך, ושיעורי האמנות לימדו אותי דרך חדשה לתעל את הכאב שלי. כך גם בחרתי ללמוד להיות מטפלת באומנויות בעצמי- מתוך ההבנה של הכוח העצום של הכלי הזה.
אני חושבת שאחד הדברים שהכי עזרו לי זה ההבנה שמעכשיו צריך לחיות עם הכאב, ולהפסיק לצפות לחיים בלעדיו. זה נשמע עצוב ובאמת לקח לי לא מעט זמן לעכל את זה, אבל רק ככה אפשר להתחיל להתרגל למצב החדש. אם לא ההבנה הזו, עדיין הייתי מחפשת את הכדור הבא כדי שלא יכאב לי כל הזמן.
ואיך את כיום?
אז היום מצבי הרבה יותר טוב, אני מקפידה על התעמלות וציור שעוזרים לי להפחית את הכאב. הפחתתי את שעות העבודה שלי כאחות ואני מתמקדת יותר בטיפול באומנויות, כמה שהגוף שלי מאפשר לי. אני לומדת לא להעמיס על עצמי ולהיות קשובה.
צריך להבין שבמצבים כמו שלי, הכאב הוא כרוני ואין באמת מה לעשות איתו. לכן אפילו יום רגיל לגמרי הוא יותר מתיש בשבילי, כי אני צריכה להתאמץ יותר רק כדי לשמור על חזות ‘נורמלית’.
